זה היה יום גשום במיוחד. אני זוכר את הרגע שבו היא נכנסה אליי לקליניקה רטובה לגמרי ועל פניה ניכר עצב רב.
היא התיישבה מולי בכורסה, וברגע אחד פרצה בבכי.
הבטתי בה, אישה נאה מאוד, בשנות השלושים המאוחרות, לבושה בבגדים שמשדרים יוקרה, אך העצב ניכר עמוק בעיניה. כתבתי את שמה ואת תאריך לידתה. היא נשמה עמוקות, ומנשימותיה כבר הסקתי את הקשיים שהיא עוברת בחייה.
הגשם המשיך לתופף על החלונות השקופים, הכתיב את הקצב, השרה אווירה.
“אני עייפה”, היא אמרה לי, “עייפה מחיי…חמש עשרה שנה אני עובדת באותו המקום, יוצאת מוקדם בבוקר, צריכה להספיק לצהריים כדי להגיע לילדים, מרגישה חנוקה וכלואה, איבדתי את שמחת החיים”.
הבטתי בה, באישה הזאת, על אף העוצמה שהיא שידרה כלפי חוץ, כאב וצער היו בתוכה.
“אני מרצה את כולם”, המשיכה לומר, “את בעלי, את ילדיי, את הוריי, את מקום העבודה שלי. אני בכלל לא יודעת מי אני”, אמרה ופרצה בבכי.
בזמן שהיא דיברה, פתחתי את המפה הנומרולוגית שלה, של בעלה, של ילדיה, לא קשה היה להבחין בכאב שבחייה, באמונות היסודות שהתחנכה עליהן. הבנתי את הדימוי העצמי הנמוך שלה, את חוסר הסיפוק, את המרמור, את הבדידות.
“את באמת רוצה ליצור שינוי בחייך?”, שאלתי אותה
“אני חושבת שכן”, היא ענתה.
“אם את חושבת, זה לא מספיק. למען תהליך את חייבת להחליט להאמין. לא לנסות, אלא לעשות”.
היא ניגבה את הדמעות מעיניה, והאיפור נמרח לה.
“קחי לך רגע לחשוב באמת אם את מחליטה לשנות, לצאת מתחושת הקרבן, להתחיל לחשוב כמצליחנית”.
היא עצמה את עיניה, נשמה נשימות קצובות, ואמרה “החלטתי! אני רוצה לחיות אחרת”.
“מצוין”, חייכתי לעצמי, “בואי נתחיל”.
הפגישה הזאת התקיימה במרץ 2010, מאז שיצאה מפתח הקליניקה, הצליחה לערוך שינויים מהותיים בחייה, יישמה את העצות ואת התובנות, עזבה את עבודתה, פתחה עסק עצמאי ושילשה את ההכנסה שלה, בנתה לעצמה דימוי עצמי מנצח וחשיבה חיובית ייחודית של מנצחים, היא בנתה לעצמה דימוי עצמי מנצח, חשיבה חיובית של מנצחים, יצרה זוגיות בריאה בחייה ויחסי הורות וזוגיות מיטיבים, בכל יום למדה כיצד ניתן לשנות אמונות יסוד, כיצד ניתן להתחיל להאמין בדברים חדשים שגורמים לאושר ולמצוא צידוקים שיחזקו את האמונות החדשות עד שהן מושרשות עמוק בתוכה, היא למדה לא להאמין לעצמה לכל סיפור פנימי שהיא ייצרה, אלא לבדוק אם אפשר לספר לעצמה סיפור פנימי אחר וחיובי, היא התחילה לשאול כל יום מחדש מה מקדם אותה. מאז בכל שנה היא יושבת מולי, מרשימה מאוד ומספרת על הצלחותיה הרבות, על הצמיחה האישית שלה, על האושר שהיא חווה.
אני יושב, מביט בה ושותק, מאזין, חווה את החיזוקים, אין צורך אפילו לקחת ממנה את תאריך הלידה.
בסיום השעה המשותפת שלנו היא קמה מלאת אנרגיה, מחבקת אותי, משלמת וממשיכה לדרכה להצליח ולגדול.
לפעמים בחיים אנחנו צריכים אדם שיושיט לנו יד ויסייע לנו להעז על מנת לעשות קפיצה אנרגטית בחיינו. אני שמח להיות האיש שמושיט יד לאחרים כדי שיעזו לבצע את הקפיצה שהם זקוקים לה כדי להמריא גבוה אל המקום שנמצא מעבר לשמים.
מודה אני ליקום על האפשרות להאיר לאנשים את הדרך ולהוביל אותם מדי יום, מדי שבוע, מדי שנה, לתובנות חיים נוספות שמשנות את חייהם מקצה לקצה.